את יאיר הכרתי לאחר איחוד פלוגות שנעשה בחייל. לאחר שהבנתי שהוא אח של גיל כץ, ששירת יחד איתי בסדיר, הוא קיבל ישר מקום של כבוד אצל ותיקי הפלוגה, כבוד שהוא בהחלט הוכיח שהוא ראוי לו.
יאיר היה איתנו בחפק בקו קלקיליה והעברנו המון שעות של כיף וצחוקים יחד עם ברוס הכלב שהיה שותף מן המניין בפלוגה.
למלחמה גוייסנו כולנו בצו 8 ושובצנו בצוותים מקבילים. יאיר בצוות סמ"פ ואני בצוות המ"פ.
לאורך כל ארבעת החודשים היו המון רגעים טובים ויפים של פעילות מבצעית משותפת.
יאיר כל הזמן אמר לי שהצוות שלנו הוא "צוות עצוב" ושאין מה לאכול ולשתות בטנק.
אני מנגד אמרתי לו שהצוות שלנו הוא "צוות לוחם" שלא מתעסק באוכל אלא מתמקד במשימה.
כולנו צחקנו אחד על השני מתוך הבנה שלא משנה מה יש ואין בטנק, העיקר לשמור על כבוד הדדי ולא לעבור את גבול הטעם הטוב. הרי הצוותים נלחמים יחד ואין ביניהם תחרות.
יש לי המון זכרונות מכל התקופה שבילינו יחד שקשה להעלות על הכתב.
לקראת המשימה האחרונה של הפלוגה, המשימה שממנה יאיר לא שב, אמרתי ליאיר שאני את שלי נתתי ואני לא אצטרף.
לאחר שהבין שאני רציני, הוא אמק לי "אתה תשאיר את הפלוגה שלך להילחם בלעדיך? תשאיר אותי להילחם בלעדיך?".
המילים האלו ישבו לי בראש במהלך ההפוגה שהיינו והחלטתי שאני מתייצב עם כלל הלוחמים למשימה האחרונה שלנו ונותן את המיטב.
בבוקר בו נפל יאיר, נכנסנו שני הצוותים לפעילות יחד ולאחר פגיעה מכנית בטנק שלנו, יאיר וצוות ד גררו אותנו מחוץ לאזור הלחימה לצורך טיפול.
שהינו כשעתיים בחוץ, יום שימשי, והייתה אווירה ממש טובה בטרם חזרו יאיר וצוותו ללחימה.
התוצאות של אותו היום טרגיות וכואבות. היה מאוד קשה לקבל את הבשורה על נפילתו בקרב יחד עם זכריה הבר.
אח קטן, שתדע לך שעצוב וקשה, המון רגעים עוברים לי בראש ואני רוצה להגיד לך תודה. תודה שהכנסת אותי לפרופורציה, תודה שדאגת לי כשהיה צורך, תודה ששכנעת אותי להשתתף במשימה האחרונה, והכי חשוב תודה על הזמן, הרגעים והחוויות המשותפות.
אוהב אותך המון ונתראה ביום מן הימים.