לפלוגה הגעתי ב-2015 ולא כל כך הכרתי אף אחד. מעטים ממש, ביניהם זכריה ז"ל, זיהיתי אותו מהטירונות אבל לא יותר מזה.
כשרק התחלתי את דרכי - חשבתי המון על סטריאוטיפים ועל כמה שזה בטח הולך להיות גבעת חלפון ומלא קפה שחור וסחבקיות ועוד אלמנטים של גבר גבר.
קצת פחדתי מזה.
ובאמת הרבה מזה היה ככה. הישיבות בערב מול המדורה, או ביום לצל הטנקים - היו מלווים בסיגריות, קפה שחור חזק, בלי ערבוב ובסיפורי גבורה מקווי עבר.
ובזווית העין היה בחור אחד שלא תפס את הזרקור אפפעם. לא החזיק גיטרה, את הסיגריה הוא שאף בשלווה ובשקט ואת הסיפורים הוא שמר לעצמו בלב.
הוא סקרן אותי מהיום הראשון וקצת פחדתי לגשת אליו.
לימים גיליתי שיאיר לא גדול ממני בהרבה, הוא גם יחסית "חדש" בפלוגה, ושהוא בנאדם מאוד מכונס ומחושב, לפחות במבט ראשון.
וככה מילואים אחרי מילואים אני מגיע ומתחבר עם האנשים, ויאיר נשאר רחוק ממני אבל תמיד בזווית העין.
אני זוכר כמה ניסיתי לחפש תירוץ בין המנגלים והשמירות, להחליף איתו מילה או שתיים. להבין מי הוא ומה הסיפור.
במאי האחרון, בקו במגן דן כבר תפסתי חלק פעיל בפלוגה ולקחתי אחריות על השיבוצים. ככה יצא שהייתי צריך לדבר עם כולם, וגם עם יאיר.
לקו הזה הוא הביא איתו את ברוס וגיטרה, וכחובב כלבים ומוזיקה, ישבתי לידו והתחלנו קצת לדבר.
גיליתי אדם נחמד ביותר עם המון עולם עשיר. בחור חכם במיוחד שרואה את העולם בעיניים נכונות מאוד.
עפתי עליו ברמות.
המפקדים והחיילים בפלוגה קראו לו צעיר, כי הוא אמנם היה בין הוותיקים של הפלוגה באותו זמן, אבל ברוחו היה צעיר במיוחד. הכי חי ובועט מבין כולנו.
יאיר היה פיטר פן. הוא היה מנהיג בעולם שלו, סוחף אחריו את כל מי שרק נתן צ'אנס, אבל רק את מי שהוא בחר ואהב.
במלחמה בעזה יאיר כבר ניגן בגיטרה במדורה, ועישן ביחד עם החבר'ה.
משהו נפתח, וכאחד שצפה מהצד הרבה שנים - משהו בי התרגש לראות את זה.
אני גאה לומר שבחודשים האחרונים לחייו, זכיתי ביאיר כחבר לצחוקים ויומיום, לשיחות על גיטרה, פריטות ורד הוט צ'ילי פפרס, ואפילו כאח לשיחות עמוקות על מוסר ודת בשעות ערב שקטות.
הכרתי בחור שהוא עולם שלם. מנהיג עם אינטליגנציה רגשית בשמיים. פיטר פן של ממש.